מקור: אתר אנ''ש
"רוץ", נשמע קולו הרם של דורון המפקד, והפלוגה כולה נכנסה להילוך ריצה גבוה. באשמורת הבוקר בינות לשיחים טורדניים, במורד ההר, דהרה הקבוצה כשהיא משאירה ענני אבק מאחור. אבוי לו למי שיתפס מתעצל בריצתו, זהו צבא הגנה לישראל, והם כעת בעומק שטח אוייב, אבוי.
רק אתמול לאחר יום עמוס בקרבות, כשדאגה ממלאת את ליבם מה יהיה מחר על הבוקר, מצא סמל ל. (לכם נגלה שזהו לא אחר מאשר סמל לייבל, לשעבר מראשי חבורת "מביני דעת" בישיבת טשכנורער) את בור המים המיוחל בפאתי הכפר דיר אל בטאט בו הם לוחמים כבר 24 שעות ללא הפוגה. אל הבור הזה הם רצים כעת באשמורת הבוקר, עטויי מגבות, בכדי לקיים טבילה שקודם התפילה.
ירדו, טבלו, עלו ונסתפגו וכבר החלה מהומה לרחוש אל מול פניו של המפקד. הלה שלחץ הזמן נתן בו את אותותיו, שהלא לפי פקודת המטכ"ל בעוד שעה בדיוק הם כבר אמורים להתחיל בפריצה הבאה אל תוככי השכונה הבאה דיר אל עזוזה, החל לאבד את סבלנותו, "נו, חיים, יושע בער, אברהם יהושע, על מה אתם מתווכחים עכשיו. הלא טבילתכם עלתה יפה ולא נשאר אלא להתחיל בתפילה, זמננו קצר".
"המפקד", נשמע קולו של יושע בער שכמו תמיד בעיתות מצוקה כגון דא נעמד באומץ, "חלוקים אנחנו האם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ולא זו בלבד אלא שמחשבים אנחנו חשב הייטב היכן ירושלים בכדי שנוכל לכוון לבנו בעמידת שמונה עשרה".
וכמו מן מן השמים ירדה עליהם ההשראה וסוף סוף כוונו והגיעו לעמק השווה לא לפני שכילו מזמנו של המפקד כמחצית השעה, והחלו להתפלל בדביקות רבה במתינות כמונה מעות, שהלא כך הורום רבותיהם טרם הגיעם לבקו"ם," דורון, תפילה ומלחמה". "דורון"- נסתפקו בשמו של המפקד מאחר ולא נמצאה ברשותם פרוטה שחוקה שהרי כל רכושם אינו אלא של צבאם, ו"תפילה"- קודם למלחמה דווקא נאמרה.
בס"ד, שעניין אמירת "אמן יהא שמיה רבא מברך" בקול רם כבר התיישב הייטב ע"י המטכ"ל בשילוב עם "הרבנות הראשית לעולם הישיבות הצבאי ישיבתי" לאחר שהמפקדים בשטח עוררו על כך שהזעקות מעוררות דובים מרבצם. ולא, לא שזו הבעיה של צבאותינו להתמודד עם אותם דובים. אלא שהדובים מעוררים את הנמרים, והנמרים את העופות, והעופות של השמים כידוע מוליכות את הקולות ובאות ואומרות לבן לאדנים ונסראלונים, רבותינו, הגיע זמן ק"ש שעל המיטה. ולכה"פ על המיטה ואפילו בלא קריאת שמע. וכך הם יודעים את העתיד להתרחש עליהם וימלטו עצמם מן הבית, והבית משאירים כולו עשן, וילכדו שם בחירי בנינו.
על כן, ראו לייסד "בלון גזעקה" היינו גז- זעקה. המשמש אותם לזעוק בתוכו את זעקת "אמן יהא שמיה רבא" ובכך לא ישמע קולם. ואף אם ישמע הקול, אינו חל בו דין "קול" מאחר וכבר אמרו בשופר "לא יתקע לתוך הדות והבור" וכו'. ובדורות שאחר כך בטלו אותו ה"בלון גזעקה" ואמרו מדוע לנו לשטות זו מאחר ובין כך ובין כך אנו זועקים יחדיו, והרי כבר אמרו "תרי קלי לא משתמעי" ואדרבה טפי עדיף שיזעקו יותר ויותר חיילים יחדיו ובכך לא ישמע קולם.
התפילה נסתיימה. פת שחרית מהודרת למהדרין מן המהדרין. ומיד מתחילה הפריצה. הם כבר שני קילומטרים קדימה כשלפתע זועק שייע בקול מר, "אוי וי לי ולנפשי כי חטאתי". ותדהמה עלתה על פני חבריו. מששאלו לו נתברר, שחטא בשכחת פכים קטנים וכבר אמרו, צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם. ואף הוא מגבתו שמסתפג בה אחר טבילת שחרית, חשובה לו יותר מחייו, וק"ו שיירש אותה מזקניו לשולשלת גודריאווקע.
המפקד שלא ידע את נפשו, וכבר החל להבין בדעתו שיתכן ויצטרך לקבל על דעתו ואחריותו האישית כמה שינויים בתוכנית הפריצה, שינויים של הרגע האחרון, לא יכול היה לסרב לשייע האומלל מאחר והוראות המטכ"ל מאז החלו בגיוסם של בני הישיבות לאפשר חופש דת מלא, כך גם חייב הבג"ץ על פי חוק חופש הדת הנהוג באתרא הדין.
שבו לאחור, והחלו לדון בנפשם. תפילת הדך שאמרו בדרכם האם מועילה היא גם לחזרה זו, או שמא אינה מועילה מאחר ולא הייתה דעתם עליה. ופלפלו בה התלמידים- חיילים ורצו להוכיח מדיני ברכות הנהנין ולא עלתה בידם. כך או כך. בין אם שבו ואמרו תפילת הדרך ובין אם לאו. בברכה או שלא בברכה. חזרו, נטלו המגבת, ושבו לדרכם.
"אל"ף בי"ת גימ"ל האם שומע" שאג שייע האדמוני אל מכשיר הקשר שבידו. הוא זיהה מזווית העין חוליה של מחבלים עושה את דרכה חרישית לעברם ועז חפצו לקיים בם "ובערת הרע מקרבך" ואף לקיים "הבא להרגך השק"ם להורגו" וכבר מזווית עינו זיהה שבכל אחד מהם יש כשיעור חזו"א בהידור, ויפה יקיים בהם "מחיית עמלק" הן מלשון מחייה מעל פני האדמה והן מלשון מחיית תפוחים ושאר ירקות.
המפקד דורון נטל את המכשיר, הוא כבר יודע מזמן שכששייע קורא לו הוא אינו אומר "אחד שתיים שלוש" אלא באופן עקרוני יגיד תמיד "אל"ף בי"ת גימ"ל". "כן שייע, מה המצב בגיזרתך" שאל המפקד. "רואה אני שלושה אנשים ניצבים עלינו ופניהם אינם לשלום" השיב שייע במהירות. "היכן" זעק המפקד בדריכות. "בכיוון "חוט המקיף" של המחנה" ירה שייע חזרה והשיב את פומית המכשיר אל כנה. המפקד נשאר המום. "חוט מה"? מילמל לעצמו.
לבסוף נתברר שלא היו מחבלים בסביבה כלל. ובעיות הראיה של שייע הם שבילבלו אותו. זה מזמן שמסרב הוא בתוקף לחבוש משקפיים מאחר והוא "בעל קורא" במחנה כפי שהיה גם בישיבה, ונהגו אבותיו שלא יהיה דבר חוצץ בין עיניו לספר התורה. והוא ממשיך אחריהם.
וכמו פתאום, צץ בפניהם השער הראשי של הכפר אליו הם חודרים תכף. והם החלו להתארגן לחדירה.
"נוהל מזוזה, הכון הכן וצא" שאג המפקד. ויושע בער מן המדקדקים שבהלכות מזוזה כבר היה על הג'יפ בדהרה לעבר השער לקבוע בו מזוזה למען יוכלו לעבור בו כל הלוחמים ללא שום פקפוק כלל.
לבסוף, על אף הכל ככלות הכול, נסתיימה המלחמה בששה ימים, בניסים, כמו תמיד. ואולי כאן יותר מתמיד בזכות בחורי הישיבות המדקדקים שלחמו בה. אבל אתם, החילונים, בטוח שמה שקראתם זה מה שאתם רוצים??????
;){kind=link}